אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ - דרשות הימים הנוראים תשפ"ו

סדרת שלוש דרשות לראש השנה ויום הכיפורים מאת הרבה תמר - על דבש וחלב.

על דבורים וכוורת וכוחה של קהילה ועל סגולת נוזלי ההזנה והריפוי ההפוכים ומשלימים

לימים רועדים של תקווה ודאגה ותפילה על כל היקר ועל הארץ האהובה שלנו

דרשת הדבש | דרשת הדבורים | דרשת החלב

דרשת ליל ראש השנה תשפ"ו - דרשת הדבש

חג שמח ושנה טובה ומתוקה. אני מקווה שזה בסדר לאחל כך: טובה ומתוקה.

מישהו אמר לי השנה, שהוא מוותר על המילה "מתוקה" – שיספיק לו באמת רק "שנה טובה". וזה כל כך נכון. אנחנו עוברות ועוברים כל כך הרבה מכל הכיוונים, וכל מה שאנחנו מתפללים ופועלים ומתייצבות למענו: להצלת החטופים, לשובם הביתה בשלום של הגיבורים הלוחמים, לנחמה למשפחות השכולות, להחלמה לפצועים בגוף ובנפש, לשובם של המפונים לביתם, ליהודים בכל קהילות ישראל בתפוצות שחווים גל עצום של חרדה ואנטישמיות ונקרעים בו זמנית מבפנים ומבחוץ, ולמזון, חמלה ותקווה לכל הסובלים כולם.

לילדים קטנים בישראל, בעזה, בסוריה, בלבנון, בכל מדינה ובכל מקום בימים הגורליים וההיסטוריים האלה. כולנו בעם ישראל נקרעים, ואין לנו לאן לברוח, אבל יש לנו למה להתפלל! יש לנו אור עתיק בתוכנו, ובזכות האור העתיק והאמונה שבנו, נזכה בעזרת השם שתבוא עלינו שנה טובה, בבקשה בבקשה!

בתוך כל זה, אני מרגישה שיש לנו דרך עתיקה. בליל ראש השנה הגורלי וההיסטורי הזה, אני רוצה לבקש רשות לדבוק בה ולדבוק בנו, כפי שעשו כל הדורות שלפנינו שחלמו שנגיע לארץ ישראל ולמדינת ישראל. עכשיו אנחנו עושים דרך כאן בארץ האהובה והכאובה – דרך המבקשת עָרֵבוּת ותקווה.

לכן, בשנה שכל אווירת החג רועדת וזקוקה לתפילה ואמונה, אני רוצה לדבר על הדרך ולדבר על מזון: מזון מלכות שיש בתוכנו גם עכשיו, גם תמיד. אני רוצה לדבר על שנה טובה ומתוקה.

לפני הכל, כי עליה ניסא, ילדה קטנה וחמודה בקהילה, תפסה אותי בערב שבת ואמרה לי: "תזכרי, שנה טובה ומ-תו-קה!" והכריחה אותי. וגם כי השנה, בתוך משבר נמשך של גבורה, צער, דאגה וחרדה, בין הרבה מפגשים עם מנהיגים מכל הארץ והחברה, בפעם הראשונה בחיי פגשתי דבוראי מהגליל ששמו אהוד הלוי. הוא הגיע לירושלים כדי לדבר על הרגע הזה ועל מה אפשר וצריך לעשות בו. ואני רוצה להראות לכם מה הוא הביא לי...

הוא הביא לי דבש מארץ ישראל, שסבתו התחילה לגדל כאן לפני 100 שנה. הוא דור אחרי דור שאחרי דור שלה, והוא הביא דבש מהשדות האהובים של הארץ הזאת. כל השנה הדבש הזה ליווה אותי וישב על השולחן שלי, והרגשתי הכרת תודה שבתוך כל מה שקורה, הוא ממשיך ללכת בדרך וממשיך לייצר בשדות שלו דבש.

שאלתי את עצמי: איך במציאות של כל כך הרבה דאגה ודמעות, דבש שהוא לכאורה ממתק, מתוק ומנותק, איך הוא קשור? אבל דווקא בגלל זה, דווקא ברגעים כאלה, יש מי שמצמיח דבש בארץ ישראל.

אני רוצה קצת לדבר על דבש. דבש הוא לא ממתק. הוא נוזל יקר ועתיק שיש לו חיי מדף של אלפי שנים, שעשוי מעמל ועבודה קשה. הוא מיוצר משדה, מטיפות, מפרחים וצמיחה, גם ברגעים הכי קשים לאדם ולאדמה. הוא המזון היחיד בטבע שמכיל את כל החומרים הדרושים לחיים: פחמימות, מים, ויטמינים, מינרלים. הוא חומר שאינו מתקלקל, של אלפי שנים, אבל בעיקר חומר שמציל חיים ומרפא פצעים. הוא הפוך מממתק; הוא לא מותרות, הוא יסוד היסודות של המזון וההזנה, והוא סמל עתיק של הצלה וריפוי בכל התרבויות.

במצרים העתיקה האמינו שדמעות אל השמש רע הופכות לדבש – דמעות אלוהיות שמימיות שמרפאות כל כאב. בפפירוסים ממצרים מלפני 3,500 שנה הדבש מוזכר מאות פעמים. באחד מהם נמצאו 900 מתכונים של תרופות ומרפא, ובחצי מהם הדבש הוא המרכיב העיקרי להצלת חיים, לטיפול בפצעים, למחלות כבד, כליות, קיבה ובעיקר לאיחוי שברים. שיר מצרי על פפירוס ציין שמקור הדבש בשמיים.

בהודו, דבש הוא אחד מחמשת הנקטרים הקדושים המסמלים טוהר רוחני, וקיימת אמונה עתיקה שהדבש מגיע מהירח, ולכן בשפת ההינדו פירוש המילה "ירח" הוא "נותן הדבש". במיתולוגיה היוונית, הדבש הוא מזון האלים, ה"אמברוסיה", שהעניקה להם חיי נצח. ארניקס, המטפל הראשי של זאוס, הוזן בדבש בילדותו במערה, וזאוס אבי האלים גודל על דבש. לכן המשורר העיוור הומרוס נתן לזאוס את הכינוי "אסנס", שפירושו "מלך הדבורים". ארתמיס אלת הירח תוארה תמיד כדבורה, וארוס אל האהבה תואר כגונב דבש ומגן הדבורים. הפילוסוף והמתמטיקאי פיתגורס עמד על תכונותיו הרפואיות של הדבש, והיפוקרטס, אבי הרפואה, הכיר בו כבעל ערך רפואי להצלת חיי אדם ולריפוי שברים. הוא עצמו היה טבעוני וניזון מדבש, והאריך ימים עד גיל 107. האגדה מספרת שעל קברו הוצבה כוורת דבורים לריפוי ילדים חולים והצלת חיים.

דבש הוא לא ממתק. הוא נתפס לאורך תרבויות, דורות ועמים כמתנה משמיים, כאפשרות להצלה, לרפואה, לתפנית, להחלמה בין מוות לחיים.

הדבש במורשת ישראל

ובמורשת ישראל, הדבש הוא לא רק משמים אלא סמל ברית והצלה מאדם ואדמה. באחד הרגעים הרועדים במקרא, כשבני יעקב יורדים למצרים ויהודה לוקח את בנימין ונשבע "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו", יעקב מבקש מבניו שיקחו דבש. הדבש הוא שבועה להצלת חיים. "קחו מזמרת הארץ", אומר יעקב, "מעט צורי ומעט דבש". הדבש הוא שבועת האדם להציל, להינצל ולשוב הביתה, לבית שהוא חולם עליו. לא בכדי מתואר המן במדבר כ"צפיחית בדבש". חכמים מסבירים שכדי לרפא עם עבדים שבור שיצא ממצרים, היה צריך שכל אחד בעם ייקח אחריות על רצונו, על תזונתו, כדי לחיות, לקוות, לפעול, להשתחרר ולרפא. לכן חכמים מתארים במדרש: "כל אחד ואחת לפי כוחן היה טועם מרצונו וביכולתו מהדבש וניצל".

שלמה המלך לימד: "צוף דבש מתוק לנפש ומרפא לעצם". הדבש הוא סמל לבחירה של האדם ושל העם ברפואה, רפואת הגוף והנפש, בחיים ובתקווה. כך מלמדים חכמים גם על הנפש: "מי שאחזו בולמוס", ומתכוונים לייאוש, "יאכל דבש".

רבי אברהם סבע, בעל "צרור המור", מסביר כי הדבש מסוגל לכל צרה, כי הוא צומח מלמטה, מצרה ומצער. הוא מתאר כיצד הדבש צומח ממציאות של חרדה ומצמיח מהשדה, מהפרחים ומהכנפיים אפשרות להמתקה של כל הדינים, להחלמה ולהצלה. הוא בעצם אלכימיה של ברית בין הקדוש ברוך הוא לבין האדם, העם והחברה – ברית שנרקמת בעמל ואמונה משמיים, טל, ארץ, שדה, פרחים וכנפיים.

לכן מכל מזמורי תהילים, דווקא לראש השנה נבחר מזמור פ"א, שמסתיים במילים "ומצור דבש אשביעך". ובעל ה"תפארת שלמה" האדמו"ר מרדומסק מלמד: כוחו של הדבש הוא לצאת מהצור והצר, שיהפוך לנו דינים להמתקה ורחמים.

הדבש הוא בריאה, תקווה ובחירה ביכולת לתקן כאן על פני האדמה, ביכולת להזין אותנו ואת כולם בהחלמה. זו תקווה שאינה מנותקת, אלא מחוברת עמוק ויוצאת מצער וצור – "ומצור דבש אשביעך". היא משביעה אותנו שלא נוותר, שנזין את עצמנו באמונה, שנהיה אנחנו אמונה ועמל אמונה. כמו שמלמד הרמח"ל במאמר ה"קיבוץ והאמונה": "כי ראשית הבריאה בתקווה... המקווה אפילו נכנס בגיהינום יוצא ממנו... שכל הבריות נבראו בלא שלמות, ודשאים עמדו על פתח הקרקע בלא שלמות, ולא יצאו, אלא הכל ממתין לתקווה שתצמח מן האדמה."

הדבש הוא סמל לתקווה, להחלמה. סמל לא משיחי, אלא סמל של מי שחוזרים לארץ האהובה, לעמול בשדות, לעמול בחברה, של מי שמאמינים שלמרות כל הצער והצרה "מצור דבש אשביעך". אנחנו נזין משפחה וקהילה בנקטר של חיים, רפואה, החלמה ותקווה. נזין את עצמנו בעבודה עדינה, ענווה של טל, נהר, שדה, עמל, פרחים וכנפיים.

לכן לימדו עזרא ונחמיה את העם בראש השנה: "אִכְלוּ וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים". ורב נטרונאי גאון במאה התשיעית אמר: "דבש, לא ממתקים, דבש דווקא". ועל גבי מנהג יהודי צרפת לאכול תפוחים וענבים צעירים חמוצים, קבע המהרי"ל במאה ה-15 שעל כל החדש ועל כל החמוץ שבא בהיסטוריה, יש למזוג דבש. על כל החדש, כדי לומר ולהאמין שיש בנו כוח לרפא, לעבוד ולהציל.

לכן, המילים "שנה טובה ומתוקה" הן בחירה. בחירה לומר ולהתנהג הצלה ומרפא. הן לא איחול, הן תפילה עלינו. הן שבועה שלנו, שאנחנו נהיה הצלה ומרפא, שנלמד את סגולות הריפוי, שנלמד סבלנות, עמל, התחדשות, צמיחה, פרחים, כנפיים, תקווה ואמונה. שנלמד את הפלא שמתלקט לאט, פרח פרח, שדה שדה, לרפואה – במעשים של יופי מוסרי שהופכים אדם ועם להשראה. כשדבורה אחת קטנה לוקחת טיפה אחת קטנה של צוף ומלמדת הצלה גדולה.

צנצנת הדבש הזאת, שנראית לנו סתם דבש, היא נוזל של אמונה שזורם בכולנו. היא נוזל של החלמה שזורם בכולנו. וצנצנת הדבש הזאת, הלילה, ברגעים ההיסטוריים והגורליים האלה שאנחנו נבחרנו להיות בהם ולחיות בהם, היא שאלה אלינו: מה החומר שזורם בנו? מה הדבש שאנחנו? מאיזה שדה ופרחים אנחנו מתלקטים? מה מצמיח בנו כנפיים? מה הרפואה וההחלמה שזורמת בנו?

כשכל העולם דואג ורועד, אנחנו זקוקים להיזכרות בהשראת הדבש, בעבודת הדבש, בברכתו של הדבש, לריפוי שהוא ולריפוי שאנחנו יכולים להיות כאן, תמיד, על פני האדמה.

אנחנו שדה. וכשנטבול תפוח בדבש, אנחנו טובלים את עצמנו בשדה. אנחנו מבקשים להיות פרחים, ומבקשים מהכנפיים השבורות שימצאו דרך לצמוח ולהתאחות. אנחנו מודים על החיים ומבקשים לברך "שהחיינו", ש"נחייה" לא רק את עצמנו, אלא את כל מה שסביבנו, כמו דבש – שנעשה רפואה, החלמה, צמיחה והמתקה.

שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. שתהיה בעזרת ה׳ שנת פדות ותקווה. ושניכתב ונכתוב אותנו, את עמנו עם ישראל האהוב, את החברה הישראלית על כל חלקיה, את כל העם, כל העמים, כל האדם, כל העולם, לחיים, לשלום ולשמחה.

שנה טובה ומתוקה. אמן.

דרשת בוקר ראש השנה תשפ"ו - דרשת הדבורים

עקדה, שופר ודבש: כוחה של הקהילה

כאן במקום הזה, בעיר הזאת, כאן במקום הזה שמענו מלאך שאומר: "אל תשלח ידך אל הנער". כאן, על המקום הזה, מספר רבי יהודה בן אבס שאבא יכול לראות גורל קשה מגיע אל פתח ההיסטוריה ופתח החיים  ולעשות הכול כדי להציל את בנו. וברגע האחרון , מול השעתא של המילים עוקד, והנאקד, והמזבח – מול השעתא הזאת, אבא אחד כאן במקום הזה שמע מלאך אומר: "אל תשלח ידך אל הנער".

כאן במקום הזה העם היהודי הציל חיים , וכאן במקום הזה העם היהודי יציל חיים.

אנחנו נמצאים ממש ברגעים שבין הגורל לבין ההצלה , שבין עקדה לבין תקיעת שופר. וכל ההבדל כולו נמצא בחדר הזה. כל ההבדל כולו נמצא בעיר הזאת, כל ההבדל כולו נמצא בארץ הזאת, ובנו שזורם בנו דם ודבש של הצלה, של ישועה, של אמונה, של ערבות, וראוּת, ותקווה.

אז אני מבקשת לפתוח ולומר: שנה טובה ומתוקה. לחיים טובים ניכתב ונחתם, ונביא חיים טובים בספר החיים, לארץ חיים ולעולם שמבקש לחיות ולעשות חיים.

אתה, הוא ואני: ברית השופר

מספרים על הבעל שם טוב שלפני תקיעת שופר, הוא לא נשא דרשות (איזה כיף לקהילה שלו). אלא הוא חזר שוב ושוב על שלוש מילים פשוטות. יש כל מיני נוסחים למה הבעל שם טוב אמר אצלו בכפר הקטן, בעיר הקטנה, בעיירה הפצפונת, בבית הכנסת הקטנטן. אבל הנוסח הכי יפה בעיניי הוא שהבעל שם טוב אמר שלוש מילים שוב ושוב: הוא אמר:

אתה, הוא ואני. אני, אתה והוא. את, היא, אני, אנחנו. ככה הוא אמר כמה פעמים שוב ושוב, ואחרי שלוש מילים – תקיעה, שברים, תרועה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות מהבעל שם טוב הקדוש , לקראת תקיעת שופר בשנה הזאת, שהיא שנה גורלית , שנה היסטורית, שנה רועדת, שנה שזקוקה להצלה, לרפואה, לישועה , לכל מה שאנחנו מבקשים ומתפללים ופועלים בעדו ולמענו : להצלת אחינו החטופים בעזרת השם, לשובם הביתה בשלום של כל הלוחמים למשפחותיהם בעזרת השם, לנחמה למשפחות השכולות כולן, להחלמה לפצועים בגוף ובנפש, לשובם המפונים לביתם. ליהודים מכל קהילות ישראל בכל מקום שהם שחווים גל עצום של אנטישמיות, של חרדה , ובמקביל נקראים מבפנים משנאה בקהילה. וכל כך הרבה אנשים סובלים, שזקוקים למזון, לחמלה, לתקווה. ילדים בכל הארץ, מדינת ישראל שלנו האהובה, וילדים בעזה ובסוריה ובלבנון – שאין יהודי אחד בעולם, בכל ההיסטוריה, שאין לו רחמים בשביל כולם. בימים הגורליים האלה, אנחנו כולנו רועדים ונקראים מבחוץ ומבפנים. זה מרגיש שאין לאן לברוח.

אבל אני רוצה לומר: יש. יש הרבה. אני רוצה לומר שיש אותנו, ויש מסורת מופלאה, עתיקה ונצחית, שמלאה אותנו אמונה וכוח. ואני רוצה להקדיש כמה דקות לנו: אתה, הוא, היא, אנחנו.

הדבורים והכוורת: חום תמידי ב-35 מעלות

אתמול בלילה, בליל ראש השנה, דיברנו על הדבש. תראו, גם הבאתי אותו שלא נשכח אותו . דבש שעשו אותו דבוראים מהגליל. כי השנה פגשתי דבוראים מהגליל. קוראים לו אהוד הלוי. והוא לימד אותי על הדבש, שזורם לנו בעצם בגוף, זורם לנו דבש. בנשמה זורם לנו דבש. הדבש הוא האלכימיה של עבודת האדם , של עבודה של תקווה, הוא סמל להחלמה. והוא לא התחיל את הדבוראות שלו פה בארץ ישראל – סבתא שלו שקראו לה

סבתא בוסיה, בוסיה ינקלביץ', פה בשדות של ארץ ישראל, לפני 100 שנה, התחילה וחלמה לעשות דבש לעם ישראל, לארץ ישראל, לכל האזור, לכל העולם. כי דבש היה בשבילה החלמה. ככה האמינה. כשהיא קיבלה את הכוורת הראשונה בחיים שלה, ברגע הכי קשה בחיים שלה, היא נזכרה שהארץ הזאת היא דבש, והיא פשוט קיבלה כוורת והתחילה לרדות דבש.

אני רוצה שתראו מה הוא כותב על סבתא שלו. איך היא קיבלה כוורת, ולאט ראתה איך הכוורת הולכת וצומחת מול עיניה: אלפי פועלות מסתובבות, מטפלות, מזינות, מנקות, מאכסנות, מסוככות, אינן בהולות, אינן עצלות, פשוט פועלות, פועלות זו לצד זו. סדר וניקיון וחיים וזמזום ושדה וכנפיים וחום הגוף התמידי בין התאים. כך היא צופה ב"חברותא הטובה בעולם לתקווה".

ביום-יום וברגעים הכי קשים, הדבורים מתקרבות זו לזו כדי לשמור על חום הכוורת. זה הדבר הכי חשוב להן. דבורים מחממות זו את זו ואת הכוורת גם כשבחוץ מינוס 20 מעלות. ידעתם את זה? כשבחוץ אנטארקטיקה, מינוס 20 מעלות, היסטוריה קשה, מינוס 20 מעלות של משל, של מטפורה , ומינוס 20 מעלות ממש של עולם, של מציאות.

במרכז הכוורת יש תמיד 35 מעלות. יש אור תמיד וחום תמיד ונר תמיד של שמירה על החיים תמיד ב-35 מעלות. והדבורים מתחלפות כל הזמן כדי שכולם יתחממו, ויוצרות

"כדור דבורים", כשכל דבורה תורמת לחום ומקבלת חום, ואין דבורה שנשארת בשוליים באופן קבוע, ואין אף דבורה שקופאת בקור. הן מתחלפות זו עם זו, דואגות זו לזו, מנקות זו את זו, ודואגות לחולים, ומאכילות את כל הילדים, ומשתפות זו את זו איפה השדה הכי יפה עם הפרחים הכי טובים , ומצמיחות כנפיים כדי להגיע , ואפילו עושות ריקוד מיוחד של ערבות, של ראוּת, של תקווה , שמספר לאן לטוס, ואיפה השדה, ואיפה האופק הזה.

כי הן יודעות שחום ודבש לא עושים לבד , אלא עושים אותו, את נקטר החיים שזורם בנו, בסדקים שבנו, בתפילה שאנחנו עושים ביחד. זה מעשה קולקטיבי שעושים רק יחד. וזה נשמע רחוק מאוד כבר. זה נשמע רחוק מאוד, דבורים, מה זה קשור אלינו. אבל בעוד כמה דקות, אנחנו נהיה כוורת. אנחנו נהיה דבורים, אנחנו נהיה קהילה כזאת.

שפופרת ותיקון עולם

רבי חיים ויטאל מספר בשם האר"י הקדוש ש"שופר" זה מלשון "שפופרת". שאנחנו מוזמנים להיכנס בעוד כמה דקות אל תוך שפופרת של אמונה. לא כהזמנה לפעולה פרטית, אלא בעצם ככניסה משותפת לשפופרת כדי לשמוע אותנו כמו שאנחנו , ולזמזם בלי מילים בתחינה על החיים.

האדמו"ר מסדליקוב מחזק אותו ומספר חלום שחלם בראש השנה. הוא מספר על המילים "תקע בשופר גדול" , שהוא חלם שבאמת השופר נהיה גדול, והוא ואבא שלו והמורה שלו והתוקע וכל הקהילה מתכנסים ועומדים בתוך שופר גדול. לבקש רחמים ורפואה גדולים בעת צרה גדולה.

והזוהר מדגיש על השפופרת הזאת, שהשופר, כך הוא אומר, "סתים בכל סתרין". השופר סגור מכל הצדדים כמו ברגע של לידה. כי שופר מלמד: זה מי שפיר, ופתח יש בו. וצריך לשבת ביחד בפתח הצר הזה, יחד עם כל מי שאוהבים, יחד עם החיים, כמו שהחיים, ולבקש על החיים. לשבת מקולפים, בלי מילים, בצליל אחד של תחינה, של תפילה על החיים.

כי כל קריאת התורה של ראש השנה היא כולה הזמנה לשבת מקולפים מהכול. ומבקשים: כמו הגר, יושבת מקולפת מהכול ובוכה ומתחננת. כמו אברהם, מקולף מהכול, עומד עם בנו ומתחנן לשמוע מילים: "אל תשלח". כמו חנה, שבוכה, "רק שפתיה נעות וקולה לא נשמע". כמו רחל, שמאנה להינחם ומבקשת, מתחננת על בניה. כמו מלאך ששואל "מה לך", ונשאר איתם ואיתנו באין מילים של המציאות של החיים. כל הקריאה של קריאת התורה בראש השנה מקלפת אותנו ממילים. ברגע הכי גורלי היא אומרת שהאבות והאמהות שלנו היו חשופים, היו פגיעים, היו בשבר, כמו השופר בעצמו שהשופר הוא שבר, הוא שבר של חיים שמבקש מתוך השבר חיים. כמו תפילה שנעה בין נפילה להפלה.

וזאת עבודת השם, מלמד רבי נחמן, זאת עבודת השם: לא לספר לעצמנו סיפורים שהכול בסדר – יש יותר מדי שלא בסדר. לא לספר שמצאנו הכול – יש יותר מדי שאיבדנו. לא לספר שאנחנו יודעים – יש יותר מדי שאנחנו מבקשים ומתחננים לדעת. השופר, הוא אומר, למי שעובד, כי לפעמים מאבד, כי לפעמים "עת לאבד", ככה הוא אומר. אלא זה בחינת שופר, שבא לתוך השופר, והוא כלי אמונה, והוא כלי הולדה של חיים.

שופר הוא לשבת במי השפיר של החיים ושל ההיסטוריה. לשבת כל הקהילה יחד, פגיעים, מקולפים, חשופים: אני, אתה והוא. הוא, את ואני, כמו שאנחנו, בגבורה שאנחנו, בשבר שאנחנו, בתחינה שאנחנו, להתחנן על דבר אחד: שננשום, שנחיה. השופר הוא נשימה וחיים שבנו.

זה פירוש אחר לגמרי, צנוע, ענוו, נועז וגיבור, למילים "תיקון עולם". תיקון עולם לא מלשון לתקן. תיקון עולם מלשון להיות בתוך "קן", בתוך כוורת, בתוך קהילה, בתוך עם, בתוך חברה, בתוך עולם, ולאהוב אותו, ולחיות בשבילו, ולמצוא כוח להאמין בו ולתקן אותו ולרפא אותו כמו דבורים. ולעשות במינוס 20 מעלות בחוץ דבש, ונר תמיד, ואור תמיד, וחיים תמיד. לחמם זה את זה, ולנקות זה את זה, ולהיות זה עם זה. ולהכיל את כל הילדים, את כל הזקנים, את כל הגיבורים, את כל הלוחמים. ולדעת שאנחנו יושבים עם האבות והאמהות שלנו הקדושים, עם הסבתות והסבים שלנו, עם התורה, עם התפילה, בירושלים הקדושה, עיר ההצלה והרחמים. ואנחנו, יש לנו זכות היום להיות "תיקון עולם - קן" של חמלה, וממנו לרדות דבש ישועה, הצלה, רפואה ותקווה והחלמה לעצמנו ולכל העולם.

לא להיכנע לייאוש

אני חושבת על רגעים כאלה שהיו לי בחיים. למשל, רגע אחד כשאבא שלי, אחרי נפילת אחי נדב, הוביל אותנו בליל ראש השנה לשיר את השיר "שהחיינו". זה שיר שיש לנו, אנחנו שרים אותו במשפחה בהמון קולות, מאוד חזק, מאוד חגיגי. והוא הוביל אותנו לשיר "שהחיינו" אחרי שנדב נפל, ואנחנו הרגשנו מתים, הכי מתים, והיבבנו. לא הרגשנו "שהחיינו". ובכל זאת, אחזנו ידיים ב"כן", ושרנו עם אמא שלי ועם אבא שלי ועם האחיות שלי ועם המשפחה האהובה שלנו, יוסי והבנות. שרנו "שהחיינו". שאנחנו חיים ואנחנו מתחדשים ואנחנו בוחרים בחיים ומצילים וממשיכים.

או למשל, חדווה ושמוליק היקרים, האהובים מקריית שמונה, שהביאו לנו הביתה מתוך ההריסות של קריית שמונה אבן, באחד מערבי שבת, וכתבו עליה את המילה: "אבן". טוב, בכל זאת אמרתי: לכתוב "אבן" על אבן? אוקיי. אבל שמוליק וחדווה הסבירו לי שפספסתי הכול. "אבן" הם הסבירו זה ראשי תיבות: אבות ואמהות, בנות ובנים, נכדות ונכדים. והם אמרו לי: כולם יהיו איתנו בקריית שמונה. כולם עוד ישבו בבית שלנו בקריית שמונה ובכל הארץ האהובה בביטחון, שלום ושלווה.

ולמשל עכשיו, עכשיו שאנחנו כאן, אתה, הוא והיא ואנחנו ואני, כולנו פה בימים גורליים, אנחנו באנו, באנו כמו שאנחנו, לכברת, בשפופרת, במי השפיר. לשבת מקולפים מהכול, לשבת פצועים ושבורים, ולשבת מאמינים בחיים. לשבת ביחד, כי אי אפשר לבד, רק יחד.

מוישי שלנו, היקר האהוב, שתוקע בשופר, התוקעות סילבי ורחל שיתקעו מחר, והנוער שילחש להם, ואסתי ועמי ואלן ואוריאל שמובילים תפילות, ונריה ויהלה ועקיבא הסומכים והסומכות והקוראים והגבאיות, ומיכל במדיטציה וחדר שקט למי שצריכים, וילדים שצורחים (אני מתה על זה), ואני בדרשה היום, ויוני הלילה ומחר – כולנו דבורים במינוס 20 מעלות. וכולנו מנסים ומשתדלים וראויים בדיוק כמו שאנחנו: רועדים וגיבורים ושבורים ומתחננים – להעמיד בקן הזה שנקרא ארץ ישראל, שנקרא מדינת ישראל שחלמנו לחזור אליה, שנקרא האזור הזה והעולם הזה של הקודשא בריך הוא.

אנחנו חזרנו לכאן להתחנן שננשום ונחיה, ונאמין, ונחלים ונרפא. כמו שמלמד השפת אמת, שהמהות, עיקר האמונה והתורה והקדושה, זה פשוט לשמור על החיים, לשמור על הנשימה. "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". ולכן אנחנו מתחננים, מתחננים היום, ומשקיטים ומדממים את הכול בחדר המלא הזה, רק כדי לשמוע נשימה אחת, ולהבין מהי קדושת חיים של אדם אחד, ארץ אחת, עמים רבים, עולם שלם.

ובתוך התמעטות החיים של הימים האלה, ובתוך הגורל של הימים האלה, לעזרים בינינו חום, ערבות, אמונה והצלה, ראות ורפואה. הבעל שם טוב מלמד "אתה, אני והוא", שהשופר הוא כלי אמונה, הוא אדם שקורא לעזרה. הוא בעצם מלמד אותנו שהשם מאמין בנו והוא נמצא איתנו פה בחדר עכשיו. והקדוש ברוך הוא אומר לנו: "אתה, אתה, הוא ואני, אני, אתה והוא", ונותן הכרה לשברים ולפערים ולרעידות ולתקוות, ומשאיר איתנו פתח קטן, וטהור ונקי, של דבש אמונה בנו ובחיים.

השופר הוא עבודת השם למי שבוכה את הטראומה, ולמי שמושיט לב להחלים ביחד ולחיות. חכמים מלמדים אותנו ללכת גם למי שלא הצליח להגיע לבית כנסת, כדי שלא נשאיר אף אחד מאחור. לומר לעצמנו ולומר לכל אחד: "אתה, אני והוא". להתקרב עם הפציעות, עם השברים, עם כל הפערים, עם הגבורה והתקווה והשדות והחיים, עד שנכיר כולנו, כולנו בארץ האהובה היקרה, על כל חלקי החברה הישראלית שאנחנו, על כל אוצרות האמונה שבנו, על כל העמים והמדינות שנועדו להיות, על כל הבריאה וכל הבריות, עד שנכיר שכאן השדה וכאן הפרחים וכאן הצוף וכאן החיים, וכולם כולם נובעים משמירה והצלה של נשימה אחת קדושה.

לכן, רגע לפני כל שופר, רגע לפני שנדמים את החדר ונבקש לקלף את הכול ולשמוע קול אחד של נשימה אחת, אני רוצה להשמיע קול אחרון. והקול הזה הוא הקול של אלי שרעבי בספר שלו "חטוף". ספר שהוא מקדיש לכל הלוחמים, ולמשפחות השכולות ולמשפחות המילואים. הוא מקדיש אותו לעם ישראל בכל מקום שאנחנו, כל קהילות ישראל. והוא מקדיש אותו לעולם כולו, על כל ברואיו, עמיו, אנשיו ויצוריו.

והוא קורא. אני רוצה להקריא לכם, מרגע אחד. הוא כותב בספר שזה הרגע הכי קשה שלו, שהוא עומד עם אליה כהן, ואור לוי, ואלון אוהל. והם אומרים לו שהם הכי מיועשים, הם מקולפים מהכול, הם רועדים מהכול.

וזה מה שאומר אלי שרעבי להם באותו יום, וזה מה שהוא אומר לנו:

אני לוקח נשימה ומדבר אל אליה, אל אלון, אל אלי. אני מדבר אל כולם. נראה לכם? נראה לכם שמישהו שכח מאיתנו? נראה לכם באמת? אני מבטיח לכם שהמשפחות שלנו עומדות עכשיו בצמתים, בבתי הכנסת, וצועקות את השמות שלנו. אני מבטיח לכם שאף אחד לא שכח את הפנים שלנו. אני אומר לכם, תזכרו ותדעו שיש אנשים, יש עם שהולכים לישון איתנו בלילה וקמים איתנו בבוקר. וכל מה שמעניין אותם זה אנחנו, הנשימה שלנו, החיים שלנו. וכל מה שהם עסוקים בו זה איך הם מוציאים ומצילים אותנו מכאן. אני עוצר ומביט בהם בשקט, בדממה. "לא להיכנע לייאוש," אני אומר להם בשקט. "ייקח כמה שייקח, אנחנו נצא מפה".

אז לא להיכנע לייאוש. ייקח כמה שייקח. אנחנו נצא מפה. אנחנו נציל ונינצל, ונשמור על נשימה, ונעשה דבש ושדות וכנפיים ו"כן", ותיקון עולם של רפואה והחלמה.

כתיבה וחתימה טובה.

דרשת ליל יום הכיפורים תשפ"ו - דרשת החלב

כיפור, חלב ודבש: הזדמנות שנייה

חג שמח, שנה טובה ומתוקה, גמר חתימה טובה. לפני הכול, תודה גדולה לכל מי שבאו והתאספו כדי שנחתום אותנו בעזרת השם לחיים טובים ולשלום. כי זה כל מה שאנחנו מבקשים ומתפללים ופועלות ועושות למענו: להצלת אחינו ואחיותינו החטופים, לשובם לשלום של כל גיבורי וגבורות ישראל הלוחמות והלוחמים, לנחמה למשפחות השכולות האהובות הרבות, להחלמה בגוף ובנפש לפצועים ולפצועות, לשובם המפונים לביתם בביטחה, לערבות לכל קהילות ישראל בכל מקום שהן בתפוצות, לחמלה ומזון לכל הסובלים וילדים בכל ישראל האהובה שלנו כולה, וילדים בעזה, בסוריה, בלבנון, בכל מדינה ומקום. שנזכה ויזכו כולם בעזרת השם להיחתם לשנה של שיבה ורחמים והחלמה ותקווה.

תודה גדולה לכל מי שבעבודה קשה ורגישה עבדו כדי שנהיה כאן בימים לא קלים – חברות, חברים, וצוות מופלאים ברוח, רגש, חומר והגשמה. במיוחד ללאה וחן מובילות העבודה ולרב נריה המנכ"ל של קהילת ציון. ותודה שזכינו שהמון קולות שונים מתפללים בציון ביום הכיפורים הזה הגורלי. בפרט מורנו אורי קורץ מקיבוץ עין גב ובנותיו זוהר ולירז והרב משה אורדמן מקהילת הרב שטיינזלץ, שזכינו מאוד מאוד לחלוק איתם את הבניין, ויחד גם עם קהילת חסידי ערלוי. זכינו, ושנזכה בעזרת השם להיות תמיד יחד.

הכיסוי והשבור-שלם

כיפור זה כיסוי. כך מלמד הרב שמשון רפאל הירש, שבעצם יום כיפור עוטף, מכסה. כיפור כמו כפורת שמכסה את ארון הקודש, כמו כף יד רחומה. כיסוי כדי שנוכל לבוא פנימה כמו שאנחנו ולחפש תחת הכיסוי בעדינות פתח להזדמנות שנייה. יום כיפור, היום שבו על פי המסורת עלה משה לקבל הזדמנות שנייה ללוחות שניים, כשהידיים שלו עוד ממש רועדות מהזיכרון של הראשונים השבורים.

התורה מספרת את זה כדי שנדע שמאחורי הכפורת בארון הקודש, התורה הקדושה היא שבור ושלם, והעם הזה היה שבור ושלם. שמאחורי הכפורת, אמונה היא עולם פנימי שבור ושלם שמצמיח באומץ, בגבורה, הזדמנות שנייה. ואני מתבוננת בנו, כולנו בארץ, בעם, בליל הכיפור הזה. הלוואי ותבוא כפורת גדולה לכסות את כולנו, את הארץ כולה, את כל העמים, את כל העולם כולו, כי יושבים כאן שבור ושלם, שברי לוחות ולוחות, בימים גורליים.

כל מי שכאן בארץ ובמרחב הזה נגע בטראומה. הכול כואב, הכול פתוח וסדוק, והימים מתקצרים וזה מזכיר את אז. ויש סיכוי שקשה לראות סיכוי, או שקשה להיות עם הרבה אנשים עם טריגרים בתפילות, במילים. אז נראה לי חשוב לפתוח את יום הכיפורים הזה בבקשת רשות. רשות לומר כמה קשה לנו. רשות לומר שאי אפשר לבד ושננסה ביחד. רשות לעשות כיפור – כיסוי עוטף עדין, רך, רב, ונחפש יחד פתח להזדמנות שנייה. רשות כמו התורה הקדושה שמלווה מתוך שבור ושלם, שמכינה את עצמה להיגלל מחדש בשמיני עצרת כדי להתחיל שוב פעם שנייה, שלישית, רביעית, ונצחית. רשות שיהיה מקום לכולנו כמו שאנחנו. שאם מישהו צריך לצאת לנשום, להישמר, שיהיה לזה מקום. שנדע שבציון יש חדר שקט, בספרייה אנחנו קוראים לו "חדר שוקט." ונעזר בו, ונהיה אחד בשביל השני, ונחפש לנו דרך בישרות, בעמקות, בענווה, באהבה, באמונה, במה שאפשר, תחת כפורת עדינה שאנחנו.

אני רוצה לספר על אחד הדברים הכי יקרים לי השנה, ממש, בהלוואי הלוואי הלוואי ולא יהיה בו עוד צורך. כל לילה, בת בלילה, עידית אהל, אמא של אלון אהל החטוף עדיין ומוחזק בעזה, ובעזרת השם נציל אותו ונשיב אותו ונזכה לראות בשובו בעזרת השם, ויחד עם כל אחינו ואחיותינו. בסוף כל יום, בלב הלילה, עידית שולחת לאלון אותות חיים. והיא מובילה מדיטציה בעצמה, ממש מדיטציה, שהיא מזמינה את כל מי שאיתה בזום לשלוח לאלון ולכל החטופים וללוחמים, לשכולים, לארץ, לעם, לאזור כולו כוחות חיים. כל לילה היא מספרת לאלון חיים. אני לא יכולה לתאר לכם את הקדושה שאני מרגישה כל פעם בתוך כל מה שקורה. כל לילה זו אמוני – תנועה עדינה, קטנטנה, שרוקמת שכבה דקה של חיים, של אמא שמניקה את הבן שלה מרחוק בחלב של חיים.

וכל פעם אני נזכרת באדמו"ר מדינוב. הוא לימד מה זה חלב. חלב זה ראשי תיבות: לומר בבוקר חסדך. חלב שהשכינה מזינה בלילה כמו אמא, ופותחת בנו שביל חלב כאן על פני האדמה עד שיבוא בוקר.

בליל ראש השנה דיברנו על דבש כסמל להצלה ולמרפא. בבוקר ראש השנה דיברנו על דבורים ושדות וכנפיים ותיקון עולם של "קן" – כוורת שמצליחה בינינו, בין הוא, אתה, אני ואנחנו, חום וחיים. ובליל יום הכיפורים הזה הגורלי, אני מבקשת לצרף את החלב – את החסד של אמא מזינה חיים בלב הלילה עד בוקר. בליל כיפור הזה, תחת כפורת בשבור ושלם שאנחנו, אני מבקשת רשות לתת משמעות למילים הגורליות "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ."

ארץ זבת חלב ודבש

המילים האלה מופיעות בפעם הראשונה בעומק הלילה במצרים. וכך נאמר: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי... יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו, וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ." אלה המילים הראשונות שהקדוש ברוך הוא אומר למשה בשעת לילה, בתוך חושך, ועבדות, ומצרים. ככה הוא מתגלה אליו, אלינו.

וברגע אחר של לילה, בהמשך, ביום הכיפורים להר סיני, כשמשה עולה להר סיני לקבל לוחות שניים, בידיים שעוד רועדות מהראשונים השבורים, אומר לו הקדוש ברוך הוא: "עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם... אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ." וכל פרק האריות שמבדיל בין מצרים לארץ ישראל, שתחילתו קוראים מחר במנחה, הוא מסתיים במילים: "וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים."

ולפי המדרש, המילים המכוננות האלה שליוו את משה מתחילת שליחותו ולאורכה, הן גם המילים האחרונות של משה בעולם. ככה משה אומר לפי המדרש, ככה הוא נפרד מהעולם: "כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ... וְהָיָה כִּי תִמְצֶאנָה אוֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד." זאת אומרת, התורה היא שירה של חלב ודבש. ככה מלמד אותנו משה רבנו, והיא אמורה וחייבת לזרום בעורקי הרוח והאמונה בעם ישראל לעדי עד.

אז איפה זורמים החלב והדבש? המון פרשנים טענו ש"ארץ זבת חלב ודבש" זה שפע גשמי. במסכת כתובות, רמי בר יחזקאל ורבי יעקב מספרים שהם ממש ממש ראו דבש וחלב מטפטפים ואפילו מגיעים עד הקרסוליים. הרמב"ן מסביר שבאמת הם נזרמו בארץ בפועל ממש. אבל בכל הדורות נשמרה גם מסורת נוספת. הילקוט שמעוני, רבנו בחיי ורבים אחרים הסבירו שזאת ברכה ליכולת הרוחנית והמוסרית שתצמח בארץ ישראל בימים של לילה, של אתגר. הראשון לציון הרב ניסים לימד שארץ ישראל משולה לאמא שמניקה, והיא תדע להעניק את בניה בחלב של חיים בתוך כל לילה. המהר"ל הסביר שחלב הוא חסד ודבש חן, והם הפכים כמו שאנחנו נהיה הפכים זה לזה כשנשוב, וזאת ברכה לימים קשים שיהיו בינינו, להאמין שההפכים שבנו ימצאו בארץ הזאת שלום. הרב אברהם יצחק הכהן קוק לימד שמארץ ישראל תצא התגברות של כוח החיים, העידון, העדינות והשלום לכל העולם. שפת אמת לימד ש"זבת חלב ודבש" (ז'ב'ת' ח'ל'ב' ו'ד'ב'ש') ראשי תיבות סופיות: שבת. שבסוף כל הקשיים של שיבת ציון, הארץ תהיה כמו שבת לכל העולם, ברכה של חיים ושלום לכולם.

מה זה חלב ודבש? חלב הוא אות החיים הראשון שאנחנו מקבלים, ההזנה הראשונה מגוף לגוף, ההשראה הראשונה מלב ללב. זה כמו שביל החלב הרוחני שבנו, האימוני, שמחיה אותנו ונוטע בנו אמונה בחיים מהתחלה. דבש הוא כוח מרפא, הוא כוח הצלה, שנשמר ומשמר לאורך ימים ושנים ודורות, ומכסה פצעים ומאחה שברים. זאת אומרת, שחלב ודבש יחד מייצגים רצף של בחירה בחיים ובהזדמנות שנייה מרגע ראשון עד אחרון, מלידה ראשונה ועד לידה שנייה, שלישית, רביעית, במסע תחיית החיים שאנחנו עוברים, כשאנחנו נשברים ובוחרים לקום ולהקים מחדש ולחיות.

בגלל זה התורה נמשלה לדבש וחלב (נכון, אנחנו אומרים בשיר השירים: "דבש וחלב תחת לשונך"). כי בתוך כל השבור והשלם שבעולם, היא סמל. התורה היא הזדמנות שנייה לחיים ושלום. היא ציווי לבנות עם וארץ ששפת האם והאמונה שלהם חפצת חיים ושלום. ירושה, איזו חלוצית, להגיע איתם לארץ ישראל ולתת כאן בארץ ישראל חיים ושלום לנו ולכל העולם. אפילו בלילה, התורה היא אמא שמזינה בלילה את בנה מרחוק, "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ," עד שיבוא בוקר. כי התורה מכירה מצוין סדום, את מצרים. התורה יודעת ומספרת שברגע העולם יכול להחשיך, אבל היא – השליחות שלה היא להעיר, להיות פנס, נר תמיד בתוך הלילה, אמוני מוסרי. להיות אמא שמזינה את בניה ובנותיה בחלב ודבש. ובונה ארץ קודש הפוכה ממצרים וסדום. הפוכה מגסות, מערלות, וולגריות, אלימות, אדישות, אכזריות. הפוכה. היא ארץ שהיא פנס של אור. היא דורשת גבורה, חסד, דרך ארץ, עדינות, משפחתיות, לאומיות, אנושיות ורחמנות.

כל ישראל אמורים להיות פשוט באמת גיבורים, ישרים, רחמנים, גומלי חסדים, עושי צדק ומשפט, ולקום בזה, באצילות, בנדיבות. ארץ זקופת עם וקומה של אמונה בהגנה לחיים, ששומרת ממוות, הרס ואבל. מקיימת סדרתית של מי שאין בהם גבורה לעצור אבל וסבל. ארץ חלב ודבש של אומץ לבחור תמיד שוב ושוב בחיים. לדמיין תמיד חיים, להזין תמיד חיים, לרחם תמיד חיים.

ארץ זבת חלב ודבש היא ארץ שלום בית שדורשת שני אחים – קר וחם, חלב ודבש – שנהיה משפחה. ארץ זבת חלב ודבש דורשת מנהיגות הורית שמחברת אותנו לחיים בדאגה, בהסכמה. ארץ חלב ודבש היא ארץ ערבות, הצלה, ריפוי וחמלה. ארץ אהבת ישראל, כבוד הבריות, חירות ואהבה, אחווה, שלום וראות בין כל הקולות, בעבודת מידות, בענווה, בתיקון. כי זאת עבודת השם פה. זה העבודה בגשמיות פה, בארץ.

ארץ שדורשת ערבות לכל קהילות ישראל, ודורשת שנאיר פנים לאדם, לעולם, לגויים מתוך אמונת ישראל. ארץ חלב ודבש היא ארץ אמונה חלוצה, שאף על פי ולמרות המלחמה ומול הטרור, דורשת שנהיה ונעשה לאזור ולעולם השראה של שלום. במרכזה ירושלים עיר הקודש, עיר האמונה, ציון עיר השלום, עליה נאמר: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה אַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם." למה הוא יהיה גדול יותר? כי ארץ חלב ודבש תקים בית לאומי ליהודים ותאפשר בית לאומי לשכנים, ותעניק חזון אמוני גדול גדול בכל העולם כולו.

ארץ זבת חלב ודבש היא ארץ שתצא תמיד בגבורה להציל חיים ולהגן על צלם אלוקים, וגם תדע לעצור מלחמה ותהיה סמל התקווה. ארץ שמתוך אותה גבורה מוסרית תזין את כל הילדים ותגן על כל הסובלים, ותדע שהיא עצמה תקוותם וישועתם. ארץ חלב ודבש היא ארץ קודש וכפורת שעוטפת עם וחברה ועולם. ארץ אמונה שמזינה לדורות דורות בכל חושך דבש וחלב עד העולם.

השם יתברך, שהארץ הזאת שייכת לו, ציווה לנו לבנות ארץ זבת חלב ודבש. זה לא תיאור גיאוגרפי שדבש וחלב זורמים ברחובות רק. זה בעיקר חזון אלוקי של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שראה מספיק מצרים וראה מספיק סדום בעולם הזה שברא. וציווה עלינו ולקחנו על עצמנו בברית – גם בקושי, גם בטראומה, גם בלילה – לבנות בית ועולם שבוחרים שוב ושוב בקדושת החיים. שבכל צרה וצוקה בעורקים של עם ישראל יזרמו בנו חלב ודבש ותורה של עם וחברה שבוחרים בחיים. זה להיות מאמינים, זאת הדרך. זה להיות יהודי, זה להיות ציוני. זאת מהות השיבה שלנו לציון, לארץ ישראל, למדינת ישראל, גם בלב הלילה, עד שיבוא בוקר.

קהילה אהובה ויקרה מכול, בזמן הגורלי הזה – גורלי ליהדות, למפעל הציוני, גורלי למדינת ישראל, גורלי לכל העולם – למילים "ארץ זבת חלב ודבש" יש עכשיו משמעות ושליחות ושירות מיוחדים. העולם השתנה והוא לא יחזור להיות בדיוק מה שהכרנו. אנחנו נידרש להחלטות גדולות, וזו הזדמנות לחיות יותר, להאמין יותר, לעשות, לבחור יותר, לדבוק יותר בכל מה שיהודי וציוני, בחלב ובדבש. הבחירה בדרך החיים שלנו כאן בארץ האהובה היא תהיה ההחלטה הכי גדולה, והיא תיקח כמה שתיקח, ותדרוש כל מה שנדרש מיהודים וחלוצים וחלוצות בכל הדורות. תמיד. רק שכאן, בארץ ישראל, במדינת ישראל, תידרש להאמין, להישאר, לעבוד, לבכות, לשהות, לבנות, להחלים, לנשום ולחיות, ולהשקות את החיים שוב ושוב ואת כולנו דבש וחלב, ולהתחייות.

כי מעומק הלילה במצרים ומשבר הלילה של הר סיני, התורה הקדושה מדברת אלינו כאן, והיא שרה. שרה אלינו ניגון של חלב ודבש והשראה, שאפשר תמיד, בידיים כמו של משה ביום הכיפורים, לקבל לוחות שניים ודרך וברית של קדושת חיים ולשיר בלילה ניגון אמונה של חלב ודבש בחיים ובשלום. ניגון של אמא כל לילה בת בלילה ששר לבנה ולבניה ובנותיה כולם אותות של חיים. שירת דבש וחלב לעם ולכל העולם.

אז אני רוצה לסיים בשיר, בניגון מחסידות שאהבה הכי הרבה את ארץ ישראל, וחלמה כל כך שנשוב אליה. משם בא הסבא רבא שלי, וואל פליפ-שוץ. מחסידות אלכסנדר, אמשינוב, חסידות שהייתה עצומה בוורקי. כי אלכסנדר-אמשינוב היא צמחה משני חברים הכי טובים, הכי הכי הפוכים – חלב ודבש – האחד קר, איש אמת, הרבי מקוצק. השני איש חם, איש השלום, הרב יצחק מוורקי. קוצק יותר חמורת סבר בין אדם למקום, וורקי פנים בין אדם לחברו. בוורקי, בראש השנה וביום הכיפורים, כיסו עטפו את כולם, לא השאירו אף אחד לבד. אפילו את הסוסים. דאגו לכולם – יהודים ולא יהודים. הרבי סיפר ביום הכיפורים על כישלונות ועל שברים, כי כל התורה שבור ושלם. ואחרי שהרבי מוורקי נפטר, חלם הרבי מקוצק: והנה רבי יצחק, חברו, עומד בגן עדן, עומד על נהר הדמעות הגדול, ביום הכיפורים, בלילה שמורגש אפילו בגן עדן. שר משם. שר אלינו משם אותות של חיים, ושולח משם אמוני, ניגון של חיים ושלום. וכך הוא עומד עד היום ושר לנו. והניגון נשאר לנו ומבקש להתנגן בלב הלילה כמו אמא, כמו חלב ודבש וכפורת עדינה של אמונה.

אז תכף תשע בלילה. יש לנו עבודה. ככה כמו שאנחנו, שבור ושלם בכפורת, להזין אותנו דבש וחלב. להזין חלב אם ודבש אמונה את הארץ כולה. לבקש רשות, פשוט להעביר אותנו בלילה אל גדת החיים, אל הזדמנות שנייה, אל שיבה, אל החלמה.

יש לנו סיכוי. יש לנו סיכוי בין לילה לבוקר, להיחתם אותנו בעזרת השם חלב ודבש לחיים ולשלום.